זה קורה כמעט לכל אחד מאיתנו. אנו עונים לטלפון, ומישהו מהעבר השני אומר “נחשו מי מדבר?!” לפעמים הקול נשמע לנו קצת מוכר, אבל אנחנו לא ממש מזהים אותו. אנחנו מתחילים לנחש באופן אקראי ולהכנס לתסכול מכך שאנחנו לא יכולים לזהות את המתקשר. אנו גם חשים את העצב בקולו של המתקשר – הוא מאוכזב מכך שאנחנו לא מזהים את קולו.

מה המשמעות של תעלול כזה, ומה בעצם מנסה המתקשר להוכיח?

נראה לי שאנחנו יכולים לזהות את צורת הדיבור של אנשים שונים, גם אם הם לא קרובים אלינו ביותר. עם זאת, ככל שאנו מכירים פחות את האדם, כך הניחוש שלנו לגבי זהותו יהיה פחות בטוח. במובן מסוים, ה”עבודה” הזו היא מבחן לגבי חוזק היחסים שלנו עם אותו אדם. מתקשר שצריך להזדהות בתחילת השיחה משדר לנו: “הקשר שלנו הוא לא כל כך חזק, ולכן אני לא מצפה שתזהה אותי.”

בפורים, רבים מאיתנו מתחפשים, וכשאנחנו הולכים ברחוב אנשים מנסים לנחש מי עומד מאחורי המסכה. אולי אנחנו יכולים לרמות אנשים זרים רק על ידי שינוי המראה חיצוני שלנו, אך הקרובים אלינו יוכלו תמיד “לחשוף” אותנו בקלות – לא משנה עד כמה מוצלחת תהיה התחפושת.

משה רבנו התחנן לה’ שימחוק את שמו מן התורה, כדי למנוע את השמדת כלל ישראל כעונש על חטא העגל. חז”ל אומרים לנו שהעונש אותו קיבל משה היה ששמו לא הוזכר בפרשת תצוה. נשאלת השאלה: מתוך חמישים וארבע הפרשות שבתורה, מדוע שמו של משה הוסר דווקא מפרשה זו?

תירוץ אפשרי הוא- פרשה זו עוסקת בבגדי הכהנים, אשר נועדו להדגיש את אופיה הייחודי של קבוצת עילית זו. עם זאת, כאשר משה רבינו שימש ככהן גדול (במשך שמונת ימי המילואים בלבד) הוא לא לבש את בגדי הכהן הגדול, אלא רק חלוק לבן (לדעת מפרשים רבים). ייתכן שהמסר הוא שמשה רבינו לא היה צריך ללבוש בגדי שרד כדי להזדהות כעובד ה’, שכן הוא היה קולו של ה’ בעצמו. בפרשה העוסקת בבגדי הכהונה הקדושים, ה”צינור” עצמו יכול להישאר “בעילום שם”, שכן זו היתה מהותו של משה- להיות אך ורק הצינור המחבר בין ה’ לכלל ישראל.

שבת שלום ופורים שמח!