וְשָׁמְרוּ, אֶת-כָּל-כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-מִשְׁמֶרֶת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ג:ח)

ר’ שמשון רפאל הירש מפתח מושג בסיסי להבנה שלנו בתורה ובמצוות. הכהנים והלויים, אם כי קבלו מעמד והרשאות מעל שאר בני ישראל, הם במובן מסוים לא טובים יותר מהשאר (למרות שיש להם רמת קדושה ותכונות שאין לישראלים). וזאת מפני שהם השלוחים שלנו בבית המקדש וסביבו. למען האמת, הגדולה שלהם נובעת מכך שהם משרתים את כלל ישראל.

בדתות אחרות, ישנה אמונה שישנם אנשים מסויימים שבאופן חד משמעי יש להם יותר זכויות מאשר לאחרים. אבל ביהדות, התורה אומרת לנו שהכהנים והלויים שעושים “משמרת בני ישראל”, הם בעצם משרתים אותנו ועוזרים לנו למלא את חובותינו בעבודת הקודש כראוי.

פעמים רבות, אנשים ממנים אחרים לעשות עבודה בשבילם, ו”שוטפים את ידיהם” מאחריות, עם רעיון של “העברתי את התפקיד למישהו אחר – עכשיו זו הבעיה שלו”. פעם שמעתי דוגמא למחשבה כזו: יום מושלג אחד באמצע החורף, נפל קטע מהעירוב שפסל את העירוב בכל העיר. מישהו אמר לחברו “אסור לשאת השבת, מפני שנפל העירוב”. וחברו ענה, “שכרנו רב עבור הקהילה, והעירוב באחריותו. לכן מותר לי לשאת”. ופה התורה מצהירה שלא לבא עם רעיונות מטופשים שכאלו. אלו שקבלו עבודת תחזוקה, יש להם אחריות לקהילה, אך למרות זאת זה לא מפחית את האחריות של כל אחד ואחד. שמעתי גם רעיון דומה, שכאשר אומרים לאנשים להקדיש זמן ללימוד תורה, והם עונים ש”אני כבר תומך בלימוד תורה בישיבות וכוללים”, כאילו שמפני שעוזרים לאחרים ללמוד תורה, להם אין חיוב ללמוד. הרעיון הזה משובש, שמלבד המצווה לתמוך בלומדי תורה, יש לכל אחד ואחד חיוב ללמוד תורה בעצמו.

דברנו רק על היבט אחד של הקהילה. בעוד כמה ימים, נעמוד בשבועות לקבל את התורה מחדש. כל אחד מאיתנו יגיד “נעשה ונשמע” ,ואנו מקבלים עלינו לא רק את חובותינו האישיים, אלא גם את החיובים שאנחנו לא יכולים לעשות בעצמינו ונעשים על ידי השלוחים שלנו (לדוגמא השליח ציבור – ראה המשנה ברכות 34:). כשאנחנו עומדים ביחד ומקבלים את התורה, מתפקדים כגוף אחד, עם הבנת הרעיון שהחברים והשכנים שלנו שעושים את החלק שלהם, בעצם עושים גם את החלק שלנו.