“דַּבֵּר אֶל־כׇּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי…” (ויקרא יט:ב)

המשמעות המקובלת של להיות “קדוש” היא להפריד את עצמנו, כפי שנראה מהרמב”ן במבט ראשון. נשאלת השאלה, “אם קדושה פירושה הפרדה, מה המשמעות של סוף הפסוק “…כי קדוש אני”? האם לה’ יש בעיות או מאבק שהוא צריך להיפרד מדברים אחרים?” אני חושב שזה ברור שבניגוד לאנשים, מטבע הדברים ה’ הוא קדוש ומופרד. אז מה המשמעות של ציווי ה’ שנפריד את עצמנו כמו שהוא מופרד?

אני רוצה להסביר על סמך משהו שראיתי מהרב ברוך מרדכי אזרחי. יש ביטוי באנגלית “פעם אלכוהוליסט, תמיד אלכוהוליסט.” זה אומר שגם מי שיעבור תוכנית של 12 שלבים כדי להגמל מהאלכוהוליזם שלו, הנטייה הטבעית שלו לחפש אלכוהול תמיד תהיה שם. ההבדל היחיד הוא שהוא יוכל לשלוט בעצמו סביב אלכוהול. תוכנית 12 הצעדים לא ממש “ריפאה” את מחלת האלכוהוליזם שלו, אלא נתנה לו כלים כדי להתמודד איתה ולהתגבר על הדחף, מה שמקל עליו את הלחץ.

מצוטט מהרב ישראל סלנטר, “קל יותר ללמוד את כל הש”ס מאשר לשנות מידה אחת”. לדעתי הוא אומר לנו שבעולם התורה, הצלחה אין פירושה להרחיק את התשוקה, אלא לבער אותה, ליצור מציאות שבה אין לנו חשק לאותה תחושה או התנהגות אסורה. זה נעשה באמצעות לימוד מוסר, כדי להפנים הערכה של מה הטוב, עד שאנו מבינים, ונדחים ממה שאינו טוב. על ידי עבודה על המידות שלנו, אנו יכולים ליצור יחס שונה לעולם.

יש דרך אחרת להשיג זאת, בעצם על ידי הימנעות מדברים מסוימים. הרב אזרחי מסביר שהרעיון שהרמב”ן מלמד אותנו, להפריד את עצמנו, אינו מתייחס רק להיפרד מהפעולות הלא נכונות, אלא זהו שלב של הפרדה מהתאווה עצמה.

פעם הייתה לי חוויה שממחישה את הרעיון הזה. צפיתי בילד אוכל גביע גלידה והופנטתי מהשמחה שלו, שקוע לגמרי בהנאה הזו. התגובה הראשונית שלי הייתה, ” הלוואי ויכולתי ליהנות מגלידה כמוהו!” אבל אחרי המחשבה הזו, הייתה לי תחושת סלידה, ואמרתי לעצמי, “אני מקווה שלעולם לא אהנה מגלידה כזו!” למרות שזה עשוי להיות בסדר גמור שילד בן חמש יהיה לגמרי בעניין של תענוג מסוים, זה לא מתאים למבוגר.

אני זוכר שאחרי זה, אכילת גלידה פשוט לא הייתה כמו קודם. אני לא אומר שזה לא טעים או שאני לא נהנה מלאכול, אבל בעצם סילקתי את עצמי, במידה מסוימת, מהתענוג הזה.

“קדוש” מוצלח לא ירגיש מקופח. במקום זאת, הוא ירגיש מרומם, אבל לא רק בגלל שהוא התגבר (אם כי כשלעצמה זו סיבה לא רעה להתעלות), אלא בגלל שהוא מבין שהוא “יותר טוב מזה”.

באופן דומה, לפעמים אנו רואים ילדים במאבק עז על משהו ששניהם רוצים, אך כאשר נגלה את מטרת הקרב, אנו עשויים להגיב, “זה כל כך קטנוני! אתם לא מתביישים להילחם על זה!?” נקודת המבט הזו נובעת מכך שאין לנו את התאווה הזו.

בקיצור, להיות קדוש לא אומר שצריכים להילחם בקרב, אלא זה אומר להגיע לרמה שבה אין אפילו קרב.

זה באמת “קדושים תהיו כי קדוש אני” וזה מתחיל בכך שאנחנו מקבלים את ההימנעויות האלה עם חיוך.