“וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם” (ויקרא כו:ו)

בפסוק הזה, ה’ קובע לנו שאם נלך בדרכי התורה, אז יהיה לנו שלום ולא יהיה לנו על מה להפחד. הרמב”ן מסביר כי זה לא רק מתייחס לשלום מאויבים חיצוניים, אלא גם לשלום עם אחינו בני ישראל. כתוצאה משמירת דרכי התורה, נחיה חיים הרמוניים עם ידידינו ושכנינו. הרב שמשון פינקס מתרחב עוד יותר ברעיון זה ומסביר את סוף הפסוק כהמשך למחשבה זו: כאשר יש חוסר הרמוניה בינינו, פעמים רבות זה מוביל שנדבר מילים רעות ומזיקות, ואם לא מטפלים בזה, התוצאה הסופית יכולה להיות – חס וחלילה – כי אנו נחשוש לתקיפה מילולית על ידי חבירינו .

אנו מאמינים שלדיבור יש כח גדול ויכולת להשפיע עלינו לטוב ולרע. אם ראובן מקלל את שמעון, לשמעון באמת יש על מה לפחד. כמו כן, כשראובן משבח את שמעון, זה יכול לגרום שה’ יפנק את שמעון יותר.

מישהו אמר פעם להרב שלמה זלמן אורבך כי הוא קנה דירה. הרב אורבך ביקש לבוא ולראות אותו. כשהגיע, הוא נכנס לכל חדר ושיבח אותו. כשעזב, שאל תלמיד אחד מדוע הקפיד להיכנס לכל חדר? הרב ענה כי אנו מביאים ברכה למטה עם הדיבור שלנו, ועל ידי שנכנס לכל חדר שלו ושבח אותו, הוא ניסה להביא ברכה לכל חדר בבית

לכן, הפסוק אומר שאם יש לנו שלום עם השכנים שלנו, אנחנו לא צריכים לחשוש לדיבור מזיק, ואנחנו יכולים לישון בשקט.

אפשר היה לחשוב שאם כל חברי הקהילה היו מקבלים כל צרכיהם בגלל עושרם, לא היתה שום סיבה לקנאה ולשנאה. עם זאת, בעולם שבו אנו חיים, אנו רואים כי ההפך הוא הנכון. אנו רואים כי קנאה ושנאה שניהם פורחות, בקהילה עשירה. עם זאת, הפסוק בתחילת פרשת השבוע אומר לנו שבן אדם שהוא הולך בדרכי ה’ ולומד תורה בהתמדה. בן אדם כזה, שמכניס את התורה למרכז חייו, זה מה מביא שלום אמיתי, כי הוא מבין שכל השפע שהקב”ה מברך אותנו, היא לעזור להקל על עבודת ה’ שלנו.