מתוק יותר מנקמה

לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה’׃ (ויקרא יט:יח)

במסילת ישרים (יא:עח) “גַּם הַשִּׂנְאָה וְהַנְּקִימָה קָשָׁה מְאֹד לְשֶׁיִּמָּלֵט מִמֶּנָּה לֵב הוּתַל אֲשֶׁר לִבְנֵי הָאָדָם, כִּי הָאָדָם מַרְגִּישׁ מְאֹד בְּעֶלְבּוֹנוֹתָיו וּמִצְטַעֵר צַעַר גָּדוֹל, וְהַנְּקָמָה לוֹ מְתוּקָה מִדְּבַשׁ, כִּי הִיא מְנוּחָתוֹ לְבַדָּהּ.”

למרות שנקמה היא דבר מתוק, התורה עדיין אומרת לנו “לא תקום”! כיצד מתגברים על התשוקה הטבעית הזו, וקשה עוד יותר, כיצד לא נוטרים טינה?

במקרה טיפוסי של נקמה, ראובן מבקש לשאול כלי משמעון, אבל שמעון מסרב, משום שהוא דואג שהכלי יינזק אצל ראובן. עובר זמן מה, והפעם שמעון רוצה לשאול כלי מראובן. ראובן זוכר היטב ששמעון לא השאיל לו את הכלי שביקש, ונראה מחז”ל שאלמלא זה, ראובן היה שמח להשאיל את כליו. אך כעת ראובן שוקל לא להשאיל את הכלי כדי לנקום בחברו שמעון. התורה דורשת מראובן במקום זאת להגביר את אהבתו לחברו, כדי לנצח על רצונו לנקום, ואז הוא יפעל לפי רצונו הטבעי לעזור ליהודי אחר. זוהי גישתו של רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ”ל, שמצווה זו נועדה לעזור לנו להבין שאהבתנו לחברנו חייבת לנצח את רצוננו לנקום.

כעת נתייחס למצווה השנייה בפסוק זה, “לא תִטּוֹר”. לראובן יש בעיה עם שמעון, ולכן גם אם הוא לא ינקום, וישאיל את כליו לשמעון, הוא עשוי להרגיש צורך ללמד מסר לשמעון באומרו, “אני לא כמוך – אני אשאיל לך את הכלי שלי!”. עם זאת, למרות שראובן רוצה ללמד את שמעון שגם אם אדם מעדיף לא להשאיל את חפציו, עליו לעזוב את אזור הנוחות שלו ובכל מקרה להשאיל אותם, (שכן כולנו יהודים), סוף סוף, הוא עובר על “לא תִטּוֹר”. חובתו של ראובן הייתה להתגבר על רצונו ללמד את שמעון לקח, שכן ייתכן שלשמעון הייתה סיבה טובה לא להשאיל את כליו ולכן המוסר אינו ראוי לו. בנסיבות אלה, בכך שראובן הוכיח את שמעון לאחר שהשאיל לו את הכלי שלו, הלקח שהוא רצה להעביר לא יועבר.

עלינו ללמוד משני הרעיונות הללו, שכדי לעזור לעצמנו ולאנשים סביבנו, התורה נותנת לנו שיטות ומצבים מדויקים מתי והיכן יש להעביר או שלא להעביר מסרים. עלינו תמיד לחשוב לפני שאנו פועלים, כדי לוודא שאנו מגיבים לפי רצון ה’.