מבפנים ומבחוץ

“אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם…” (ויקרא כא:יז)   “כׇּל־אִישׁ אֲשֶׁר מום בו” (שם כא:כא)

כולם יודעים היטב שהחפץ חיים זצ”ל זכה להאריך ימים עד גיל מופלג, לתוך שנות התשעים לחייו. כמו כן, ידוע שביום הולדתו השמונים הוא ערך חגיגת יום הולדת. כששאלו אותו מדוע הוא חוגג, הסביר שהוא היה זהיר כל כך שלא לדבר לשון הרע, ולכן חשש שאם היה נפטר בגיל צעיר יותר, הדבר עלול היה לגרום לחילול השם. אנשים היו עלולים לומר: “הרי רואים, גם אם נשמור על לשוננו ולא נדבר לשון הרע – לא נזכה לאריכות ימים”. לכן, כשהגיע לגיל שמונים ולא יכלו עוד לומר עליו “מת צעיר”, חגג את יום הולדתו כדי שכולם יראו בבירור את אריכות הימים שניתנה למי שמדקדק בשמירת הלשון.

יש עוד פרט מרתק מחייו של החפץ חיים שאני רוצה לשתף. באופן מדהים, לא היתה לו עששת או שיניים תותבות. שיניו נשארו במצב מושלם, בריאות וחזקות כמו שיניים של ילד קטן. כששאלו אותו על כך, אמר שהדבר הוא תוצאה ישירה של כך שלא דיבר לשון הרע. מאחר שהשיניים ממלאות תפקיד מרכזי בתהליך הדיבור, ושלו מעולם לא שימשו לדברי איסור – הן נשארו בריאות כל ימי חייו.

רעיון זה מופיע בפרשת השבוע. התורה מדברת על כוהנים שיש בהם מום. בפסוק אחד (ויקרא כא, יז) נאמר “בו מום”, ובפסוק מאוחר יותר (כא, כא) נאמר “מום בו”. מדוע התורה מחליפה את סדר המילים “מום” ו”בו?”

התשובה נמצאת בדיוק באותו רעיון שדיברנו עליו. כשאדם חוטא, החטא קודם כל פוגם בנשמתו, ופגם זה יכול להתבטא אחר כך במום כלשהו באיבר המקביל.

הדבר מתבטא בסיפור המובא על החפץ חיים. בעל חנות בעיר מסוימת היה פותח את עסקו בשבת. כשהחפץ חיים הגיע לעיר, רץ בעל החנות לקבל ברכה ממנו. החפץ חיים לקח את ידו של האיש בידו, הביט בו והחל לבכות. דמעותיו נפלו על ידו של האיש, ובעל החנות סיפר אחר כך שהרגיש כאילו הדמעות שורפות אותו.

שאל האיש את החפץ חיים: “רבי, מדוע אתה בוכה?”

ענה החפץ חיים: “אני מסתכל על היד היפה הזו, ורואה שהיא מחללת שבת בעסק שלך שנפתח בשבת. כשתגיע לעולם האמת, היד הזו תהיה מעוותת ופגומה בגלל החטאים שביצעת בה. לכן אני בוכה – על ההרס העתידי של היד היפה הזו.”

זהו הרעיון שמאחורי שני הפסוקים. אם אדם חוטא, הדבר גורם תחילה לפגם פנימי בנשמתו, שעלול בסופו של דבר לגרום לפגם חיצוני. פגם זה יגביל את יכולתו לעבוד את ה’ כראוי. התורה מלמדת אותנו שהפגם הגופני אינו הסיבה שבגללה הכהן אינו יכול לעבוד, אלא הפגם הרוחני הנובע מחוסר קיום המצוות.

אותו רעיון חל גם בכיוון ההפוך. כשאדם מקיים מצווה באחד מאיבריו, אותו איבר זוכה לקיום משופר גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. דוגמה ברורה לכך אנו רואים בשיניו של החפץ חיים.

בתקופה זו של השנה, בימי ספירת העומר, כאשר רבים מאיתנו מתמקדים בניסיון לשפר את היחסים וההתנהגות שלנו עם יהודים אחרים, חשוב לשמור בלב את הרעיון הזה.

ברצוני לסיים בסיפור אישי שאירע לי לפני כ-25 שנה. נתתי טרמפ למישהו ממרכז ירושלים לרמת שלמה, שם שנינו גרנו. כשנכנסנו לשכונה, הוא אמר: “אתה יכול להוריד אותי כאן, ואני אמשיך באוטובס לבית”. החלטתי באותו רגע ללכת צעד נוסף ולסיע אותו עד לביתו. כשהגענו, הוא פתח את הדלת ואמר: “אני רוצה לתת לך ברכה מיוחדת: ‘דור לדור ישבח מעשיך’.”

המאמץ הקטן הנוסף הזה גרם לו להרגיש כל כך טוב, עד שהוא נתן לי את הברכה המיוחדת הזו. יהי רצון שכולנו נשתדל, בכל המפגשים שלנו עם הזולת, ללכת קצת מעל ומעבר למה שמצופה מאיתנו. בדרך זו נוכל להעלות את רוחניותנו ולהביא ברכה לחיינו ולחיי הסובבים אותנו.