הנותן והמקבל — צמד דינמי

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא־יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ (דברים טו:י)

ישנו עניין הידוע אצל גדולי החסידים והליטאים: כאשר אדם נותן צדקה, עליו להקפיד לנהוג עם מקבל הצדקה בכבוד. מעבר להבנה הפשוטה – שחלק ממצוות הצדקה הוא גם לשמח את העני ולהרים את רוחו – ישנו רובד נוסף. מאחר שהמצווה מתקיימת *באמצעות* העני, הוא נעשה כביכול ”חפץ של מצווה”, ולכן יש לנהוג בו באותו כבוד שאנו נוהגים כלפי אתרוג ושאר חפצי קדושה.

אף על פי שרבים תמכו בהבנה זו, הרי שהסבא מסלבודקה התנגד לה בתוקף. לדעתו, התייחסות לאדם כאל “חפץ של מצווה” פוגמת בגדלותו של יהודי. תפקידנו, כך לימד, הוא לראות את הגדלות שבכל אדם, ולא להפוך שום אדם – אפילו בעקיפין – לכלי המשמש את עבודתנו הרוחנית.

מסופר סיפור מפורסם על אחד מגדולי האדמו”רים. פעם בא לפניו עני ושפך את לבו, מתאר את מצבו הקשה. מיד כשסיים, נתן לו הרבי תרומה מכובדת. לפני שהעני יצא, נתן לו הרבי תרומה נוספת. לאחר שהלך, שאלו החסידים: מדוע לא נתן הרבי את כל הסכום בפעם אחת?

השיב הרבי: “הפעם הראשונה נתתי לו מפני שרחמתי עליו. פירוש הדבר שנתתי מתוך רגש, ולא מתוך קיום מצוות ה’. בפעם השנייה הבנתי את טעותי, ונתתי שוב – הפעם מתוך כוונה אמיתית לקיים את מצוות הצדקה כרצון ה’.”

בעזרת הסיפור הזה ניתן להבין טוב יותר את המחלוקת בין הסבא מסלבודקה לבין התומכים בגישה שהעני הוא “חפץ של מצווה”. כאשר אנו מתייחסים *לאדם עצמו*, עלינו לראות בו יציר כפיו של הקב”ה, ולנהוג בו בכבוד הראוי לכל ברייה שנבראה בצלם אלוקים. אך כאשר אנו מתייחסים *למעשה המצווה*, הרי שיש גם היבט שבו העני הוא הכלי שבאמצעותו אנו מקיימים את רצון ה’. עבודתנו היא להחזיק את שני ההיבטים יחד.

הפסוק מלמד שלא יהיו מחשבות רעות בעת נתינת הצדקה. ניתן להבין זאת בשני אופנים. ראשית, כאשר מקיימים מצווה – יש לזכור שמצוות עולות כסף, בדיוק כפי שאתרוג עולה כסף. וכשם שאיננו מתלוננים על מחיר האתרוג, כך אין להתלונן על הוצאות הצדקה. שנית, אסור שהמפגש בין הנותן והמקבל יותיר תחושה שלילית אצל מי מהם. העני צריך לצאת בתחושת רוממות ושמחה, וגם התורם צריך לצאת בתחושת שמחה, שזכה לשמח עוד יהודי.

יהי רצון שנזכה לקיים את כל מצוותינו באופן המביא שמחה להקב”ה ולאדם.