חופש הוא עבודה

…כִּי הִוא חׇכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים… (דברים ד:ו)

רבים מרגישים שלאחר שעברנו את תשעה באב, סיימנו את עבודתנו וכעת אנו חופשיים להשתמש בזמננו כרצוננו. אולם חז״ל מלמדים אותנו שאין הדבר כך. למעשה, לוח השנה מתקדם במהלך מכוון ומחושב.

הלבוש מסביר שמבראשית ועד י״ז בתמוז, כל ההפטרות קשורות לפרשת השבוע. אך משלושת השבועות ועד שמחת תורה, הסדר משתנה: תחילה שלוש הפטרות של פורענות, אחריהן שבע של נחמה, ולבסוף שתיים בעניין התשובה.

ההפטרה הראשונה של הנחמה נקראת עם פרשת ואתחנן, ופותחת במילים “נחמו נחמו עמי”. גם לאחר החורבן, הקב״ה מנחם אותנו, מחזק את הקשר בינינו ומאפשר לנו לבנות אותו מחדש על יסודות עמוקים יותר. והקשר הזה מושתת בעיקר על התורה. בפרשת השבוע התורה מלמדת שדווקא מתוך דבקותנו בתורה, אומות העולם מכירות בכך שאנו עם חכם ונבון, נעלה בעיני ה’. אך מדוע חשוב כיצד אנו נראים בעיני הגויים? יש המסבירים שכיוון שאנו עם ה’, התנהגותנו משפיעה על כבוד שמים. ואם ניראה כעם חסר חכמה, הדבר עלול לגרום לחילול השם. לכן אנו מחויבים לגדול בחכמה.

משמעות הדבר היא שמחויבותנו לתורת ה’ משפיעה על הדרך שבה העולם רואה את הקב״ה עצמו!

עם תחילת עונת החופשות עבור רבים, ראוי להתבונן כיצד יהודי ירא שמים מנצל את זמנו הפנוי. מי שייכנס לבית המדרש שלנו בבוקר קיץ יראה אנשים לומדים, משתמשים בזמן המנוחה שלהם כדי להתקדם בתורה. אחרים מנצלים את הזמן לבקר אנשים הזקוקים לחברה או לעזרה, לדאוג לצורכי כלל ישראל. כל זה חלק מעבודת ה’ שלנו.

אך בכל מה שנעשה, אסור לנו לאבד את זהותנו. יש אנשים שנעימים בעבודה וקשים בבית; אחרים להפך. יהודי אמיתי הוא עקבי—תמיד חושב מה ה’ רוצה ממנו, בכל מצב שבו הוא נמצא.

שמעתי פעם מרב מרדכי גיפטר שדיבר עם תלמידיו על עניין “שבת חופשית” בישיבה. הוא שאל אותם: “ממה אתם חופשיים?” ותשובתו הייתה: “אתם חופשיים מהסדר הרגיל, אבל אתם על סדר מיוחד. עכשיו עליכם לברר מה תעשו עם הזמן הנוסף שניתן לכם.”

יש שמנצלים את החופשה כדי ללמוד נושאים בתורה שאינם יכולים ללמוד במהלך השנה. אחרים לוקחים על עצמם פרויקטים של חסד או מצוות שהשגרה הרגילה אינה מאפשרת. אפילו מי שיוצא לטיול או נוסע כדי “להטעין מצברים” צריך להתנהג באופן שמבהיר שלא שינה את מהותו כלל. כלל ישראל הוא אותו כלל ישראל—בבית המקדש, בבית המדרש, במלון על שפת הים או בצימער בהרים.

ברצוני לשתף קטע היסטורי מרתק. חבר קרוב שלי מתל אביב סיפר לי שבכל יום שישי היה הולך לחוף הים ופוגש שם את הרב מיכל פיינשטיין. הרב מיכל היה יושב עם רגליו במים ולומד את הגר״א על משלי. שלושים שנה לאחר מכן, אותו חבר יצא לחופשה ופגש את הרב יוסף שלום אלישיב—וגם הוא למד את הגר״א על משלי. אינני טוען שלימוד הגר״א על משלי יהפוך אדם לגדול הדור, אך אני כן מציע שגם בזמן הפנוי שלנו אפשר למצוא דרכים להתקרב לה’.

יהי רצון שנחזור מן החופשה מחוזקים ורעננים, מוכנים להתמודד עם האתגרים שממתינים לנו עם חזרתנו לשגרה.