וַתַּעֲנוּ  וַתֹּאמְרוּ אֵלַי חָטָאנוּ לַה’ אֲנַחְנוּ נַעֲלֶה וְנִלְחַמְנוּ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּנוּ ה’ אֱלֹקֵינוּ וַתַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת־כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וַתָּהִינוּ לַעֲלֹת הָהָרָה׃ (דברים א:מא)

לעיתים קרובות קשה לנו להניע את עצמנו לעשות דברים – אפילו דברים שאנחנו באמת רוצים לעשות. כולנו מכירים את ה“טריקים”: להבטיח לעצמנו פרס לאחר מכן, לפנק את עצמנו מראש, או פשוט לדחוף את עצמנו לעשות את הדבר בלי שום תמריץ. אבל גם כשאנחנו עושים את מה שאנחנו אמורים לעשות, אם איננו עושים זאת במסגרת הנכונה – אין זה המעשה שאמורים היינו לעשות.

רבנו יונה נותן לכך דוגמה. הסעודה המפסקת שאנו אוכלים בערב יום הכיפורים נקראת “סעודת יום הכיפורים”. מאחר שאסור לנו לאכול ביום הכיפורים עצמו, הסעודה מוקדמת ביום אחד. אילו אדם היה בוחר לאכול את “סעודת יום הכיפורים” שלו ביום הכיפורים עצמו – היה מקבל כרת במקום מצווה!

יש לכך דוגמה נוספת בפרשת השבוע. ה’ מצווה את בני ישראל להיכנס לארץ ישראל. במקום ללכת מיד, הם מבקשים לשלוח מרגלים. לאחר שהמרגלים חוזרים, הם כבר אינם רוצים ללכת. ואז, לאחר שה’ מודיע להם שהם כבר אינם אמורים להיכנס לארץ, הם משכימים בבוקר שלמחרת ומתעקשים ללכת. הם משוכנעים שהם עושים את רצון ה’. משה מזהיר אותם שעכשיו הם חוטאים בכך שהם הולכים, אך הם מבינים את טעותם רק כאשר הם מותקפים.

כולנו חווים זאת. אנחנו מפספסים הזדמנות ומנסים להשלים אותה. אבל לפעמים כבר מאוחר מדי, וניסיון לתקן רק מחמיר את המצב.

ניקח דוגמה – לא הלכה למעשה, אך רלוונטית מאוד. אדם עומד בבית הכנסת, ועני מגיע לאסוף צדקה. הוא שקוע בתפילה וחושב לעצמו: “העוסק במצווה פטור מן המצווה”. לאחר שהעני עובר הלאה, הוא מחליט שיתרום לו אחרי התפילה. אבל האנשים סביבו ראו שהוא לא נתן, וגם הם נמנעו מלתרום. אפילו אם אחר כך הוא נותן צדקה, זה לא מפצה על כך שמעשיו גרמו לאחרים להימנע ממצוות צדקה.

דוגמה נוספת היא כיבוד הורים. כאשר זוג בראשית נישואיהם – ולעיתים במשך עשרים השנים הראשונות – הם מרגישים זכות גדולה לקיים את מצוות כיבוד אב ואם כשהוריהם מבקרים אותם, ועושים זאת בהתלהבות. אבל כשההורים מזדקנים וזקוקים ליותר עזרה, הדבר נעשה מכביד. אפילו אלו שממשיכים לעזור עושים זאת לעיתים ללא חום. אך זהו המבחן האמיתי של כיבוד הורים: כאשר ההורים כבר אינם יכולים לתת דבר בתמורה – האם עדיין יכבדו את הוריהם בכל ליבם? כשהיה קל – הם היו נלהבים; עכשיו, כשהדבר נדרש באמת, הם מחפשים דרכים להתחמק.

בלב הדברים עומדת שאלה: האם אנו עושים את רצון ה’, או את מה שנראה לנו נכון? כאשר אנו מוסרים את ה“אני” הראשוני שלנו לה’, כל מצווה נעשית קלה יותר.

ניקח את התפילה. רבים מתפללים לה’ מתוך הנחה שאם יתפללו היטב, יקבלו את מבוקשם. אבל איך יתפלל אותו אדם כאשר הוא יודע שלא יקבל את מה שהוא מבקש? חובתו להתפלל נשארת בעינה – וכך גם כוונתו צריך להישאר.

רובנו מבינים את חשיבות ההגעה לבית הכנסת בתשעה באב ואמירת הקינות. אנו מבינים שזו מצווה, ושאמירת הקינות הופכת אותנו לאנשים טובים יותר. ובכל זאת, רבים מאיתנו חסרים את המחויבות לעשות זאת בצורה הטובה ביותר. אני מפציר בכולם להתכונן לקינות. בין אם אתם עומדים להציג קינה בפני הציבור, ובין אם אתם מכינים אותה לעצמכם – לימוד קינה מראש הוא מצווה בפני עצמה, שכן אתם מקיימים את מצוות האבלות הראויה על ירושלים.

יהי רצון שנזכה שההכנה שלנו תביא את הגאולה, ותייתר את הצורך לומר את הקינות – ושיהפוך תשעה באב הזה ליום של שמחה.